כן.  אמנם, התפיסה הרווחת לגבי שיקום שמיעה של אנשים עם לקות שמיעה פוסט-לינגואלית אשר איבדו את שמיעתם בגיל מבוגר מניחה היא שאצל אנשים כאלה, למידה שמיעתית יעילה, תקרה באופן ספונטני מיד לאחר החיבור לשתל. אבל תהליכי למידה שמיעתית ספונטנית, תוך כדי מצבי תקשורת יומיומיים, אינם מובנים מאליהם. תהליכים אלה מושפעים מהבדלים בינאישיים ביכולת ההסתגלות, ביכולות קשב, ביכולת של אדם לבצע כמה משימות בו-זמנית. כמו כן הם מושפעים מכמות הלמידה הנדרשת לאותו אדם, מההזדמנויות הנקרות לו ללמידה שמיעתית (כתלות במקום העבודה שלו, במסגרת המשפחתית שלו ועוד)  וגם מהיכולת שלו/שלה ללמוד מטעויות וממצבי אי הבנה שהם חלק בלתי נפרד מתהליכי הלמידה השמיעתית עם שתל.

אם השתל היה "אידאלי", ניתן היה אולי לצפות שאדם אשר שמע בעבר ואיבד את שמיעתו יצליח להסתגל לשמיעה עם השתל השבלולי לאחר תקופת זמן מינימאלית והיה ניתן אולי לטעון שהנגשת הצלילים באמצעות השתל תספיק על מנת לאפשר שיקום שמיעתי מיטבי. אולם השתל השבלולי איננו אידאלי: הוא מעביר מידע מצומצם ביחס לאות הדיבור הטבעי, הוא מבצע התמרה מאות אקוסטי לאות חשמלי ומבצע דחיסת תדרים. כל אלה, גורמים לבלבול בתפיסת הצלילים אצל אדם ששמע בעבר, אשר נדרש ללמוד לפענח מחדש את המידע השמיעתי המועבר אליו באמצעות השתל. השתל גם לא פותר באופן אדאלי את הקושי להבין דיבור על רקע רעש.

לצד השמחה על הנגישות המחודשת למידע שמיעתי והיכולת להבין דיבור, תהליך ההסתגלות והשיקום של אנשים ששמעו בעבר ואיבדו את שמיעתם כולל במקרים רבים תחושות של בלבול ואכזבה הקשורים לאיכות השמיעה השונה עם השתל, לקצב ההתקדמות, ולתפקוד השמיעתי באופן כללי.

האם הציפיות שלי מותאמות? האם אני מתקדם בקצב "מהיר מספיק"? האם מיפוי חדש יכול לעזור? לאן עוד אוכל להגיע? מתי?  איך? מה אני יכול לעשות כדי להתקדם מהר יותר? מה אני יכול לעשות כדי להפיק תועלת רבה יותר מהשתל? מה לעשות כדי להצליח לתפקד טוב יותר גם בסביבות אקוסטיות ותקשורתיות קשות? כדי לדבר בטלפון? אלו הן רק חלק מהשאלות עליהן ניתן מענה בטיפול אינדיבידואלי, של קלינאי/ת תקשורת המתמחה בעבודה שיקומית עם מבוגרים מושתלים.